מכון ליאו בק חוגג 60 שנה להיווסדו במשכנות שאננים בירושלים

//מכון ליאו בק חוגג 60 שנה להיווסדו במשכנות שאננים בירושלים

מכון ליאו בק חוגג 60 שנה להיווסדו במשכנות שאננים בירושלים

הרצאת פתיחה לערב ששים שנה למכון ליאו בק בירושלים

[משכנות שאננים, 16 במרץ 2015]

פרופ' שמואל פיינר

ההתכנסות הערב באולם "משכנות שאננים" הרחב והמפואר אינה מובנת מאליה עבורנו, חבריו של מכון ליאו בק בירושלים. אנו שוכנים ופועלים ביום-יום בקומת המסד של בניין צנוע ברחוב בוסתנאי 33 בקטמון, ומרגישים שם בנווה מדבר יוצא דופן במרחב הציבורי הירושלמי, מוסד שכל הבאים בשעריו שותפים בתחימתו של עולם שנראה כאילו שזמנו עבר זה מכבר ועתידו מאחוריו.

בעצם זו בדיוק הייתה לפני ששים שנה תחושתם של האבות המייסדים, חבורה של ענקי רוח דוברי גרמנית שהתגוררה בשכונת רחביה, הייתה מעורבת בבניית תשתית המחקר והתרבות במדינה הצעירה, אבל הרגישה שיש לה שליחות מיוחדת משלה. הם, רוברט וולטש, מרטין בובר, גרשום שלום, קורט בלומנפלד, זיגפריד מוזס, ארנסט סימון ואחרים, היו בשנות החמישים אחוזים בחרדה שתולדותיה ויצירתה של יהדות גרמניה ישכחו ויוזנחו, ועל כן ייסדו מכון שתפקידו לפעול על פי תוכנית עבודה מסודרת למחקר שיטתי. בתשתית הדברים אפילו היה עלבון מסויים, שעליהם להסביר מדוע המכון ראוי. כך למשל האזינו לדבריו של בובר, בתעודה שהביא פרופ' גיא מירון בספר על תולדות המכון, מכתב מיוני 1954 שהופנה בטרוניה לסאלו בארון בניו יורק, על שדחה את הבקשה לתקצב את המכון מכספי ועדת התביעות. מילא שסירבתם, אבל בתשובתכם לא נכללה שום הערכה למפעל עצמו ועל כן, כתב בובר בכאב והוסיף: "לא אסתיר ממך פרופ' ברון היקר, שנוהג זה פוגע בי ובחברי כמעט בצורה אישית… אין אנו באים לתבוע ממך את עלבוננו כאנשי רוח העוסקים בתורת ישראל ובחכמתה מבחינות שונות, אלא את עלבונה של היהדות הגרמנית, שאת שמה הטוב ואת כבודה אנחנו חייבים להציל. יהדות זו אינה ידועה כל צרכה וכל זכותה לא בישראל ועוד פחות בתפוצות הגולה". מהיסטוריון דגול כמוך היינו מצפים להבנה עמוקה לתפקיד שנטלנו על עצמנו. אנחנו הרי נושאים עמנו חוויה שהיא זרה ליהודי המזרח (מזרח אירופה) ששייכותם לעמם לא הועמדה אף פעם בסימן שאלה".

אני חושב שכאן נחשפה באופן המדוייק ביותר המוטיביציה של האבות המייסדים, שתחושת האכזבה, והנחיתות אפילו, התערבה בה עם כבוד עצמי מפותח, אך במיוחד הייתה דומיננטית התודעה שבהיסטוריה של יהודי גרמניה טמון משהו יוצא דופן, שבלעדיו אריג חייה של האומה היהודית אינו שלם.

כממשיכי האתוס של המחקר המדעי שנולד בגרמניה במאה התשע עשרה לא היה להם ספק שזו היא הדרך הנכונה לשימורה של מורשת. הם קראו למכון על שם הרב ליאו בק ממנהיגי יהודי גרמניה האחרונים, שהיה נערץ עליהם והיה שותף בעצמו להקמת המכון, ומתוך מחשבה מרחיקת לכת על כך שעתידו של המחקר היהודי אינו רק בישראל הם הקימו את מכון ליאו בק כארגון בינלאומי שמרכזו אמנם בירושלים, אך הוא פועל בשלושה ראשים, בירושלים, לונדון וניו יורק, ומבטא בכך את התפוצה של יהודי מרכז אירופה בשלוש מדינות ההגירה העיקריות שבהם בחרו להתיישב.

אלא שכבר אז לא מדובר היה בשימור מורשת בלבד ולא בניתוק מן ההווה ומשאיפות לעתיד, ולאו בק עוד אמר זאת בישיבה הראשונה של המכון הבינלאומי שהתקיימה באוקטובר 1955 בלונדון: "בעיני המשימה של המכון… היא לשמר את המורשת של האשכנזים, היהודים דוברי הגרמנית, ולעורר אותה לחיים חדשים". כמונו היום, כבר הוא הרגיש חוסר נחת מהמילה מורשת והוסיף: "בהיסטוריה אין מורשת, יש רק לידה מחדש. כוחה של ההיסטוריה היהודית הוא שהיא נולדת שוב ושוב מחדש… אילו יכולנו להשקיף היום מבחינה היסטורית על מה שהושג בחוג התרבותי של היהודים דוברי הגרמנית מלמברג עד שטרסבורג, מפראג עד ארצות סקנדינביה, היינו עומדים כמו לפני פלא".

אנחנו ששים שנה אחריו, בנים ובנות של דור אחר, כמוני שנולד בארץ הזו ולא שמע גרמנית בבית המשפחה, כבר לא שותפים לעולם הרגשי של המייסדים ולא למוטיבציה היסודית שהניעה אותם, איננו מגוייסים כדי להציל את שמה הטוב ואת כבודה של היהדות הגרמנית כפי שכתב אז בובר, (וגם איננו גרים ברחביה), אבל אנו מתחברים היטב למשימה שהציב לאו בק. לא משום שמשמרי מורשת עדתית אנחנו, וגם לא מפני שאנו גאים במורשת מפוארת, אלא משום שאנו מאמינים שאותה לידה מחדש מתרחשת גם בדורנו לטוב ולמוטב, וכדברי לאו בק "לכל מחקר דרושים האידיאליזם והתחושה שאין הוא מתבצע בחלל ריק".

יצאנו הערב מבוסתנאי 33 למשכנות שאננים כדי לומר שאחרי ששים שנה נדרש חשבון נפש. למעשה אנחנו במכון מקיימים אותו בכל הזדמנות. מהי מטרתו של מכון ליאו בק? האם הוא מנותק ממה שקורה ברחוב שבחוץ? האם הוא ממשיך נאמן של המייסדים, או שמא חילופי הדורות מחייבים כיוונים חדשים? השאלות גדולות, ובכוונתנו לדון בהם בסידרה של מיפגשים כאן ובגרמניה, סידרה שאותה אנו פותחים הערב.

אצביע ברשותכם על מה שנראה לי כחמש המוטיבציות הראשיות לעיסוק בתחום שלנו כחוקרים, כתלמידים וכצרכני תרבות שקיימות היום בראשית המאה העשרים ואחת:

א. הזדהות עמוקה אישית ומשפחתית עם המורשת הייקית ורצון לשמר אותה בדרך הנוסטלגיה, ההתרפקות על העבר וההסתופפות בחברת דוברי גרמנית או מומחי התרבות הגרמנית ויהדות גרמניה, לקרוא במקור או בתרגום בהגות ובספרות ולהחשף ליצירות האומנות כקלסיקה תרבותית.

ב. החיפוש אחר העולם האינטלקטואלי מעורר ההשראה של הוגי דעות ויוצרי תרבות יהודים שהובילו מגמות אוונגרד בעולם האירופי. מוטיבציה זו, של קבוצה רחבה מאוד שהייתי מכנה אותה אסכולת וויימאר, מחפשת את הזיקות הסימביוטיות (וכיום בוריאציה יותר מעודנת, ההיברידיות) שבין יהודים גרמנים לגרמנים האחרים, ויונקת מהעולם האבוד הזה את השקפת העולם הליברלית היהודית והישראלית שהיא בעיקרה אוניברסלית, בין היתר כמשקל שכנגד, או אם נרצה אסקפיזם, מהמזרח התיכון ומהמגמות האנטי ליברליות ובמיוחד הפונדמנטליסטיות המתגברות בו ונראות צועדות במסע נצחון מבהיל.

ג. המוטיבציה של רבים מהמעורבים בתחום בגרמניה ואוסטריה (ובפזורה האקדמית החדשה של האקדמאים הללו במערב אירופה ובארה"ב) שנושאים בלבם את זכרון השואה כצלקת בהיסטוריה של עמם ומבקשים לספר סיפור היסטורי של גרמניה, שהיהודים בתוכה היו בשר מבשרה עד שנקרעו ממנה בברוטליות, וכך להעמיד אנדרטת זכרון ולשקם במחקר, בספרים, בכנסים, בקורסים והרצאות במישור האקדמי, את מרקם החיים הגרמני-יהודי המשותף מן העבר, תוך הדגשת המימד ההרמוניסטי של היחסים ההיסטוריים אך מבלי להתעלם מהאיבה והדימוי העוין.

ד. על רקע התהדקות יחסי ישראל וגרמניה שמלאו להם השנה יובל חמישים, הפכה גרמניה למחוז חפץ לצעירים ילידי ישראל השואפים לחוות עולם השונה מכל מה שהכירו, להתחבר לתרבות שכאן הולכת ונסוגה ועומדת וגבה אל הקיר בעמדת התגוננות, ולחיות זמנית או לצמיתות בתנאים המעודדים יצירה חופשית, אוונגרדית ונועזת.

ה. המוטיבציה של מי שרגישים לשאלות הקשות ביותר של ההיסטוריה היהודית, ובתולדותיה ותרבותה של היהדות דוברת הגרמנית הם מוצאים את המעבדה המשוכללת ביותר להבנת הדילמות, העימותים, הקונפליקטים, התסכולים והתקוות שהזינו את תולדות היהודים בכלל בעת החדשה, מהרגע שבו החלו להישבר הדפוסים המסורתיים של הקיום ונולד "המצב המודרני" שבו הזהות היהודית מפוצלת לאין ספור שברים.

כל חמש המוטיבציות הללו הם יובלים שזורמים למקום אחד ומכון לאו בק יכול להיות לכולם בית. ואמנם, המכון הוא גם מכון מחקר וגם פונה לציבור רחב בערבי עיון והרצאות וכנסים, גם חלק מארגון בינלאומי שנוכח באירופה ובארה"ב, וגם מוסד תרבות ירושלמי אינטימי, גם מטפח סטודנטים מישראל וגם מארח סטודנטים וחוקרים מחו"ל. אך אני מודה שהמוטיבציה שלי היא זו האחרונה, ולכן שאלת משבר היהודים במיפגש עם העולם המודרני הוא שמרתקת אותי.

הייתה זו גם אבחנה מדוייקת של לאו בק כאשר במאמר משנת 1930 הוא גם ניתח את משמעות הכניסה לעידן המודרני וגם ביטא את חוויתם הקיומית של רבים בגרמניה: "בהדרגה ובעוצמה שאין לעמוד בפניה פוררה העת החדשה את התרבות היהודית האחידה והסגורה, שנתנה עד אז למהות היהודית ולחייה את הייחודי שבהם, את סגנונם. היהודי נטש את נפרדותו, שנקבעה עתים נגדו ועתים על ידו, ונכנס אל התרבות האירופית הכללית, וזו תבעה עכשיו חלק מהווייתו החיצונית, וגדולה מזה, אף מן הפנימית". התהליך היה משברי וטראומטי עבור היחיד ועבור הקולקטיב היהודי. זהו האתגר הגדול ביותר של העידן המודרני, והוא איננו פתור כלל גם בראשית המאה העשרים ואחת.

לכאן אנחנו מתחברים, זהו האתגר שמכון לאו בק מבקש בדרכים שונות להבין ולהסביר, זהו האתגר שהופך אותו לרלבנטי ומשמעותי גם היום, וגם, ואולי דווקא כאן, בירושלים. המכון מבקש לפרוץ גבולות של עדה ושל דיסציפלינה, לעמוד מול שאלות שמהדהדות כאן ועכשיו בכפר הגלובלי, בישראל, בעיר הזו. מיעוט מול רוב, דיכוי מול אמנציפציה, מסורת מול חדשנות, פתיחות מול שמרנות, זהות פרטיקולארית (אינדיבידואליסטית, דתית, מגדרית, לאומית) מול זהות אוניברסאלית, כלל אנושית. זו היא מעבדה משוכללת מאין כמותה לתהליכי מודרניזציה, להישגים ולא פחות לכאבים ולדרמות ולמחיר של השינוי. מעבדה שבה נבדקות צמיחת התודעה של המודרניות, המצאת קבוצות המישנה בחברה היהודית, והתהוות המחלוקת בשלוש מאות השנה שבין מלחמת שלושים השנה לשואה. שלא נטעה, אין זו רק היסטוריה של תרומת היהודים לאירופה ולאנושות (היינה, קפקא, ולטר בנימין, חנה ארנדט ועוד), אלא פרק עבר של שסעים וקונפליקטים.

השיחה על העבר של יהדות מרכז אירופה אינה מנותקת, אינה בגדר עבר חנוט במוזיאון, אלא יש לה חיות מיוחדת בתחילת המאה העשרים ואחת. כדי לענות לאתגר של התאמת המכון בירושלים לזמן שלנו אנו מפנים את תשומת הלב אל שאלת היסוד שההיסטוריה היהודית-גרמנית מציגה בפני הקורא אותה בזמננו. בשנת 2015 אנו רואים לנגד עינינו באופן המוחשי החזק ביותר עד כמה פרוייקט המודרניזציה היהודית הוא פרוייקט לא גמור, ופרוייקט שחולל קרעים, טראומות ומאבקי תרבות. לא נתעלם ממה שקורה בחוץ. הערכים הבסיסיים ביותר של הנאורות, ההומניזם, החינוך המודרני, הליברליות היהודית, הביקורתיות, הפלורליזם, והסובלנות הדתית מועמדים בסימן שאלה. המחלוקות הפוליטיות והחברתיות העמוקות על דמותה של מדינת היהודים: יהודית או דמוקרטית? מרחב ציבורי דתי או חילוני? זהות יהודית או ישראלית? ארץ ישראל או מדינת ישראל? חינוך ממלכתי או סקטוריאלי? בתי דין או בתי משפט? ועוד הרבה, שורשיהן בעת החדשה המוקדמת ורבות במרחב היהודי הגרמני. המתח שבין יהודי לישראלי ובין יהודי לתרבות הדמוקרטית של העולם המערבי גדול היום יותר מאשר אי פעם. מלחמת התרבות, או המאבק הפנים-חברתי והפנים-תרבותי על אתוס הנאורות ועל היחס למודרניזם האירופי, היא על כן פרק היסטורי מתמשך ובלתי-פתור בתולדות היהודים.

אין לנו כל כוונה כמובן לגייס את המכון לאידיאולוגיה פוליטית או תרבותית. אבל כאשר מטרתנו לפנות בשפה העברית לקהל ישראלי, להביא אותו למעוננו הצנוע ברחוב בוסתנאי לשמוע הרצאות, להשתתף בדיונים, להשיק ספרים חדשים, לקיים סדנאות וכנסים בינלאומיים, לחלק מילגות לעידוד המחקר בתחום יהדות גרמניה, לצפות בסרטים בסינמטק, לקרוא את הספרים שאנו מוציאים לאור בסדרת "גשרים" ואת המאמרים בסדרת "חידושים", אנחנו בעצם מרגישים שאנו פותחים פורום לשיחה על השורשים של פרוייקט המודרניזציה היהודית, על נושאים שהם כה משמעותיים לתרבות הישראלית ובירושלים משמעותם עוד הולכת ומתחדדת. בשנת הששים אנחנו מסכמים הישגים, בוחנים את עצמנו מול המייסדים אך בעיקר חושבים כיצד להמשיך הלאה ומתכננים לעתיד.

זו ההזדמנות להודות למשתתפי הערב הזה ולכל מי בהנהלת המכון ובצוות העובדים שמחזיקים את המכון על כתפיהם בעבודה מסורה ויצירתית, ובמיוחד למנהלת ד"ר אניה זיגמונד, למזכירה גב' דניה לב טוב-פירו, לאחראים על הארועים והפרויקטים השונים ועל המחקרים והפרסומים ד"ר רחל פרוידנטל, ד"ר שרון גורדון ופרופ' גיא מירון, ולחברי ההנהלה שלנו שמעורבים בפעילות ומתווים את המדיניות. תודה אחרונה ומיוחדת למנחה הערב, מר דודו ויצטום, חבר הנהלה של המכון. ברשותו אני מבקש להודיע שהוא ניאות לעמוד בראש אגודת ידידים בינלאומית שהחלטנו להקים כדי לקדם את מכון ליאו בק ולאחל לו הצלחה רבה במשימה הזו.

למכון ליאו בק בשנתו הששים מזל טוב והמשך עבודה פורייה!

By | 2015-11-28T19:27:14+00:00 יולי 12th, 2015|מכון ליאו בק חוגג 60 שנה להיווסדו|סגור לתגובות על מכון ליאו בק חוגג 60 שנה להיווסדו במשכנות שאננים בירושלים

About the Author: