פוגרום יהודי גרמניה ואוסטריה בליל ה-9 בנובמבר 1938

//פוגרום יהודי גרמניה ואוסטריה בליל ה-9 בנובמבר 1938

פוגרום יהודי גרמניה ואוסטריה בליל ה-9 בנובמבר 1938

הפוגרום שערכו הנאצים ביהודי גרמניה ואוסטריה בליל ה-9 בנובמבר 1938 (המכונה לרוב "ליל הבדולח", כפי שכינו אותו הנאצים בעקבות מראה הזכוכיות המנופצות של בתי הכנסת) מצטייר כמעט כאירוע שולי ביחס למוראות השואה שהגיעו בעקבותיו. אך אם נזכור כי בני התקופה לא ידעו מה עתיד להגיע, ניתן להבין את עומק הזעזוע לנוכח הירצחם של מאות יהודים בפרעות אלימות ברחוב ומותם של לפחות אלף איש נוספים במהלך המעצר במחנות הריכוז או כתוצאה מהתאבדויות, לבד מהרס של כמה אלפי חנויות ובתי כנסת ופירוק שרידי מוסדות הקהילה היהודית בגרמניה.

עדות לעוצמת הזעזוע מהאירועים האלימים, לאחר חמש שנים של דחיקה הדרגתית של היהודים מן המרחב הציבורי הגרמני באמצעים 'חוקיים' רשמיים, ניתן למצוא בדו"ח שמצוי בארכיון המכון תחת הכותרת "הפוגרום הגרמני בנובמבר 1938: דין וחשבון עובדתי". את הדו"ח הפיץ בפברואר 1939 "משרד המידע היהודי המרכזי" (Jewish Central Information Office) שפעל באמסטרדם בניצוחו של אלפרד וינר, גוף שבו המשיך וינר את פעילותו, במסגרת "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה" '(Centralverein)  שכללה איסוף מידע ועדויות על מעשים אנטישמיים ועל פעילות הנאצים. הדו"ח אסף עדויות של יהודים ולא יהודים על אירועי הפוגרום ועל תנאי הכליאה במחנות הריכוז דכאו, בוכנוולד וזקסנהאוזן, וכן דיווח על התגובות לאירועים בגרמניה ובארצות אירופיות אחרות. הדו"ח הביא עדויות לכך שהאלימות הייתה תוצאה של תכנון מצד ארגוני המפלגה והממשלה הנאצית, ולא, כפי שטען הממשל הגרמני, התפרעות ספונטנית ובלתי מאורגנת.

"כל בתי הכנסת נשרפו […] כל החנויות היהודיות, בלי יוצא מן הכלל, נותצו לרסיסים והסחורה ברובה נבזזה […] 90% מהגברים היהודים נעצרו ונלקחו", סיפרה אישה נוצרייה מברסלאו, והוסיפה כי מרבית הלא-יהודים איתם באה במגע היו אדישים למתרחש. עד ראייה לא יהודי אחר, מעיר גדולה באזור הריין ששמה לא נמסר, העיד כי, "לא רק גברים אלא גם נשים ואפילו ילדים נדחפו ע"י הפוגרומיסטים ונרדפו לרחוב, בחולצותיהם, במהלך הלילה הנורא הזה". עורך דין מווינה, שנעצר יחד עם כ-170 יהודים בליל ה-10 בנובמבר, סיפר כי ברגע שה-ס"ס תפס את מקום המשטרה "זיכרונותיי מהאירוע הם רק של דם, דם ושוב דם".

המכתב הנלווה לדו"ח הפציר בנמענים להפיץ ככל האפשר את המידע, הזמין בארבע שפות, ובו בזמן הזהיר שלא לציין את משרד המידע היהודי כמקור. בפרק העוסק בדיווחים ממחנות הריכוז, הדו"ח חזר והבהיר שאין לצטט את העדויות עצמן, מחשש לפגיעה במוסרי העדויות וקרוביהם שעדיין חיים בגרמניה, ואף לא להעביר את המידע ליהודים גרמנים כדי לא להוסיף על המצוקה שבהם הם מצויים ממילא. קטעים אלו מעידים כיצד הרדיפה הנאצית לא הסתפקה בפגיעה בנפש וברכוש, אלא מנעה מן הנרדפים את היכולת להתריע ולספר על הפגיעה בהם.

By | 2017-11-08T12:53:57+00:00 נובמבר 8th, 2017|בלוג ארכיון|0 Comments

About the Author:

Leave A Comment